‏הפרקליטות הגישה כתב אישום נגד פעילת המחאה מיכל דויטש בגין התקהלות אסורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הפרת הוראה חוקית וחסימה או הפרעה בדרך ציבורית

דויטש ישבה במעצר בנווה תרצה כיוון שסרבה לחתום על תנאי הרחקה מהפגנות. היא בד״כ עצורה יחידה במחאות כשניכר שהמשטרה מחפשת אותה ספציפית. דויטש אוחזת בתואר שיאנית המעצרים של המחאה. הנה תיעוד שלה נעצרת מתוך ההמון ממוצ״ש האחרון.

לפי מערך העצורים של המחאה, הוגשו עד כה יותר מ-20 כתבי אישום נגד מפגינים וזאת לצד עוד הסדרים מותנים על עבירות נוספות.

‏הזדמנות טובה להזכיר את הראיון המצוין של ‎@nirhasson עם דויטש. כשהיא היתה רק עם 14 מעצרים על החגורה.

https://t.co/2BW2LQTeNC

‏בשעות האחרונות נערכה הצבעה בקרב משפחות מטה החטופים האם להמשיך עם ההפגנה השבועית בדרך בגין או לחזור לעצרות בכיכר המוזיאון החל מהשבוע הבא. לפי תוצאות ההצבעה, המשפחות החליטו להשאר בשער בגין של הקריה

‏הבוקר היתה הפגיעה הישירה הראשונה ביישוב מורשת במלחמה הזאת. בשבוע שעבר נהרג ברצועה בן היישוב, סרן דניאל מימון טואף – וכעת המלחמה מכה שנית בקהילה. למוטי נפגע הבית והרחוב נפגע קשה, מולו גרים משפחת אבקסיס שנדדו מקרית שמונה וינדדו כעת שוב. מעגל האש מתרחב
https://t.co/QANAs5rTHi

‏הסיפור המלא שהבאנו ‎@hagar_shezaf ‎@YaelFreidson ואני כאן:

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-09-20/ty-article/.premium/00000192-0941-d543-ab9f-2d7352630000?utm_source=App_Share&utm_medium=iOS_Native

‏סיפור בשולי ההסלמה הנוכחית: צעיר יהודי בריטי שביקש לעלות לישראל נדרש לעזוב את הארץ לאחר שעוכב בידי המשטרה בגדה המערבית פעמיים ופעם נוספת בהפגנה למען שחרור חטופים בירושלים. המשטרה תפסה את דרכונו של הצעיר, ליאו פראנקס, כדי לגרום לו לצאת מישראל - אך נאלצה להשיב אותו לידיו בהוראת בית משפט. במשטרה שם הגדירו אותו כ״מחולל פשיעה״ בגלל שלושת העיכובים שכמובן לא הבשילו לאישום, עדכנו את רשות האוכלוסין על מעצרו של הצעיר - שכבר החל בהליך עלייה - ושם סירבו להאריך את אשרת התייר שלו. במקביל בסוכנות היהודית סגרו את בקשת העלייה שלו

צילום: אוליבייה פיטוסי

‏במחוז ירושלים יש מדיניות מתירנית של שימוש באלות. היא באה לידי ביטוי כמעט תמיד נגד ערבים ונגד חרדים. שימוש באלות צריך להיות בהפרת סדר חמורה, ובוודאי לא במטרה של לשבור למפגין את העצמות כמו כאן. אלה תמונות לא נורמליות

‏הסניגוריה הציבורית: "הסרטונים המזעזעים המתעדים את האלימות המשטרתית בהפגנה בבית שמש משקפים תופעה רחבה של אלימות משטרתית. הסניגוריה הציבורית מתריעה מזה שנים על תופעה קשה זו, ומגנה בכל תוקף פרקטיקות פסולות של אלימות משטרתית באשר היא.
התנהלות זו פוצעת את הגוף והנפש ורומסת זכויות אדם בסיסיות.

לצערנו האלימות המשטרתית פוגעת בכל חלקי החברה בישראל, ומובילה לחוסר אמון במערכת אכיפת החוק. כדי להיאבק בתופעה מסוכנת זו, יש הכרח לנקיטת פעולה נחושה, פרואקטיבית ומהירה מצד מח"ש שתפעל לחקירת אפקטיבית של שוטרים אלימים ולמיגור האלימות המשטרתית. למרבה הצער, עד היום התנהלות מח״ש לא הובילה לצמצום התופעה"

‏ביום שנכנסתי עם הצוות שלי לעזה התקנתי מצלמת גו פרו על הווסט והתחלתי פשוט לתעד הכל.
לא היה לי מושג מה ייצא מזה, מה המצלמה תתעד ומה אעשה עם החומרים, אבל ההבנה שאתה נמצא באירוע היסטורי גרמה לי פשוט לא לכבות את המצלמה ולתעד עשרות שעות של חומר גלם בתוך הרצועה.

בהתחלה תיעדתי את הלחימה עצמה, אבל אחר כך המצלמה המשיכה לעבוד ותיעדה את המציאות האותנטית שלנו ביום יום, את כל מה שלא רואים ולא שומעים: את השיחות בנינו - על הסיטואציות ההזויות, על הלחימה, הדילמות, על מה שגילינו על עזה, על אי הודאות, הנתק מהבית והמשפחות, האתגר הפיזי, השחיקה וההתמודות איתה ועל מה זה אומר להיות צוות לוחמים בסיירת גבעתי שרץ ביחד 18 שנה.

צילמנו הכל: מהלחימה היומיומית והסריקות מבית לבית ועד הארוחות והרגעים שבהם נצמדים לרדיו לנסות לקבל שביב מידע ממה שקורה בחוץ.
לא הייתי צריך לעשות כלום, רק ללחוץ על פליי ולבקש מהרספ שיביא עם האספקה גם כמה סוללות ספייר.

המצלמה תיעדה גם את לוחמי הפלחה"ן שהצטרפו אלינו לחלק מהתקופה, והיו עובדים סביב השעון לפוצץ את כל האמל"ח שמצאנו.
שניים מהם, אדם ביסמוט ז"ל וברק בן ואליד ז"ל נהרגו בינואר בהיתקלות בדרום ברצועה. המצלמה תיעדה אותם בשבועות האחרונים לחייהם, עם ראש מורם בשיא הפעילות המבצעית, כשהם בשיא העשייה בלב הרצועה.

כשחזרתי מהסבב הראשון בעזה החלטתי לקחת את כל החומרים ולעשות מהם סרט. ביחד העורך אלון וולפיילר והמפיקים מאי פרקל וגלעד שיאון עברנו על כל החומרים והפכנו אותם לסרט דוקומנטרי חריג מאד בנוף, שנותן תחושה שאתה ממש נמצא עם הלוחמים בפנים. לא היה יום צילום אחד נוסף לסרט הזה, כל החומרים לסרט צולמו במצלמות הגו פרו של הלוחמים: המצלמה שלי, של החובש שוהם בלוך ושל אדם ביסמוט ז"ל.

הסרט ישודר בקרוב בערוץ 13 והוא מוקדש לזכרם של אדם וברק זכרונם לברכה ולוחם הפלסר היקר והאהוב גיל דניאלס ז"ל שסיפורו גם מובא בסרט.

"100 ימים באוקטובר"
ב-8/10 בערוץ 13

‏ירוט הטיל מתימן על ידי טיל חץ כפי שנצפה מקרית מלאכי

צילום: רן מאיר

‏בעזה יש 101 חטופים, ישראלים וזרים. גברים ונשים וילדים. זה מה שמעניין וזה מה שחשוב

‏גם אחרי שפרסמתי אתמול שאנשי המסגד התקשרו למשטרה מיד כשראו את המחבלים נכנסים למקום היו מי שבחרו שלא להאמין ולהמשיך עם ההסתה נגד אנשי המסגד ביפו. והנה, הערב מפרסמת המשטרה את תיעוד שיחת הטלפון בין אחד מבאי המסגד לבין המוקד של המשטרה ״שלום אנחנו במסגד בשדרות ירושלים מישהו נכנס עם אם 16״

‏אני רוצה להסביר את הסיטואציה שלשום בזירה. שעה אחרי הפיגוע+- מגיע בן גביר לתת הצהרה אחרי הממ״ז. אף אחד לא שואל על המסגד מהכתבים. אבל הוא ישר מדבר על הרס שלו ״ככל שיהיה קשר״. כש ‎@uri_sela שאל אם יש חשד קונקרטי נגמרה ההצהרה באחת והוא ברח. כהרגלו שר בט״פ כושל שבא להלהיט את האווירה

‏בזמן ששרת התחבורה ואנשי משרדה נחים או מטיילים בחו״ל או סתם זורקים אחריות אחים לנשק מתחילים להניע מחדש את מערך ההסעות והטרמפים שלהם לחיילים. הודעות עם פרטים יצאו בקרוב אני מבין.

כשאין מדינה יש אזרחים. שוב. בדיוק כמו לפני שנה. וגם הפעם לאף אחד אין איך לתרץ את המחדל

‏במשך שעה וחצי של מו״מ אינטנסיבי בין איש השב״כ לבין המחבל בבית של פסי, עולה גם רגע בו דקות לפני שהיא נכנע ויוצא החוצה עם יסמין, מבקש ממני קפטן רמי לקחת איתו את מי שיכול, גם את הילדה ששמע קודם. הוא טען לא ראה אותם ויצא עם יסמין בלבד

‏1/3 לפני שנה בדיוק היינו 12 עיתונאים תחת אש בכביש 34 בין גבים ליכיני. השמש התחילה לשקוע. היינו בשדרות וכבישי הדמים ראינו את הטבח בצומת שער הנגב. ואז ב-17:00 הותקלנו ממזרח. אותנו הצבא חילץ במקרה. במאות מקרים הצבא לא היה. אני אומר על זה כל יום תודה ויודע שהיה לנו מזל

כאן אני זוחל וקופץ, אחרי שהרגשתי אבנים ניתזות לי לקסדה כשכדורים פגעו לי ברכב. בצילום של ‎@OrenZiv_ . האוטו מאז תוקן. על הנפש עובדים כל יום, היא כנראה לא תחלים לעולם מהיום הזה.

‏מייסאם, אחותו של עווד דראושה שהיה כונן מטעם איחוד והצלה בנובה ונרצח בטקס המשפחות בפארק הירקון: ״רבים שואלים אותי איזה ילד היה עווד. מי שהכיר אותו מהסיפורים על השבת השחורה, ידע שהוא חובש ונהג אמבולנס שנרצח במסיבת נובה אבל בשבילנו עווד היה הבן הקטן שלנו בבית, האור שלנו, החיים שלנו, ומי שמילא את הבית בחום ובאהבה. הוא היה ילד שתמיד אהב לעזור, מלא באנרגיות אינסופיות. מלא בחלומות.

אחרי שישה ימים של אי ודאות עווד שלנו חזר הביתה באמבולנס הפעם כחלל. עווד אני שומעת את המילים שאמא מספרת עליך בערבית, אותה שפה שבשבת בבוקר נקשרה בדם ובזוועות. לרבים כאן ודאי קשה לשמוע אותה, אבל זו היא שפת ילדותנו. שפה שחלמנו בה על עתיד טוב יותר, על אהבה, על השלום ועל חיים לכולנו. אני אצטט את אמא (בערבית): עווד היה מתנה מהשמיים והמסע שלו היה קצר, אבל הוא נשא משמעותיות רבות שלימדו אותנו איך לאהוב אחד את השני, לעזור זה לזה , ולא לתת לקנאה ולשנאה לשרור בתוכנו״