גם כשניסיונות ההשתקה גוברים, האמת עדיין מחפשת דרך לעלות

בכר זועבי בניוזלטר השבועי >>

השבוע ניסיתי, כפלסטיני הכותב בעברית, לעשות את מה שאני וחבריי מנסים לעשות כבר שנתיים: לא רק לנתח את המציאות – אלא להניח בפני הקורא הישראלי מראה שאינה מחמיאה לו; כזו שמשקפת את השטח, הקולות, העדויות והסדקים שלאורכם האזור כולו הולך ונשבר; שונה מזו שהתרגל אליה משידורי האולפנים המוארים של תל אביב.

בכתבה על סקר של ד"ר ח'ליל שקאקי לא ניסיתי "להפתיע" את הקורא הישראלי, אלא פשוט להראות את מה שהוא מסרב לראות: חברה פלסטינית מותשת, כועסת, שאיבדה אמון בהנהגתה –אבל לא ברעיון הפוליטי. חברה שמצד אחד רואה באבו מאזן סמל לקיפאון, ומצד שני אינה מוכנה לפירוק חמאס מנשקו גם תחת לחץ בינלאומי. לא בגלל אהבה אידיאולוגית – אלא בגלל חוסר אמון עמוק במערכת שלא הגנה על הפלסטינים מעולם. ובזמן שבישראל ממשיכים למחזר את הסיסמה "אין פרטנר", הנתונים פשוט מראים אחרת: רוב עצום בציבור הפלסטיני עדיין רואה בפתרון שתי המדינות אופק. אפילו בעזה – שם הרצון בהסדר מדיני בולט, אך האמון בקהילה הבינלאומית נמוך בצורה כמעט מוחלטת.

משם עברתי לסבסטיה. בין חפירה לגדר, הבנתי שוב איך ארכיאולוגיה יכולה להפוך לכלי משחית. 1,800 דונם הופקעו, עסקים נמחקו, שבילים נאטמו – והעבר נארז בתוך סיפור תנ"כי שנוי במחלוקת, שאין לו גיבוי חומרי משמעותי. המקום הזה מלמד שהמאבק הוא על נרטיב, על טריטוריה, על יכולת לשלוט במה שאדם מרשה לעצמו לזכור.

ואז הגיעה עמאן. הנסיעה לכנס אריג' לא היתה "נסיעת עבודה", אלא מפגש עם אזור שלם מתוך פרספקטיבה אחרת: עיתונאים מתימן דיברו על ארץ שמתפוררת בין מלחמות שאינן שלהם; סודאנים על מציאות שבה אזרח קם בבוקר ואינו יודע מי שולט בעיר שלו; עיראקים על דור שנולד אל תוך ההרס; וסורים על מדינה שמעמידה פנים שהיא "חוזרת לחיים", כשבתוכה פועלים אנשים שהיו פעם מנהיגים של תנועות קיצוניות. ובתוך כל השיחות האלה, עזה לא יצאה מהחדר אפילו לרגע. היא לא "נושא"; היא ציר, מרכז כובד מוסרי שאי אפשר להתיק ממנו את תשומת הלב.

ואז הקרינו את התמונות – 260 עיתונאים שנהרגו בעזה. לא שמות, לא מספר, 260 פנים. את חלקם הכרתי. כעת החיוכים שלהם נתקעו על מסך. אותם עיתונאים ידעו שהמצלמה שלהם אינה רק כלי עבודה – היא יעד לחיסול. באותו רגע, בתוך אולם מלון בעמאן, הבנתי עד כמה העומק של הקרע התודעתי בישראל גדול: זה אינו כישלון של "הסברה" – אלא כישלון לזהות אנושיות בסיסית בצד השני.

באותו שבוע כתבו עמיתיי מכיוונים שונים על מנגנוני השליטה הישראליים: זוהר אלון על מורים שהופכים למטרות פוליטיות; רווידה עאמר על הקו הצהוב בעזה שמוסיף להתרחב, גם כשהמלחמה "נפסקה"; אהרון פורת על כך שישראל היא המקום היחיד בעולם שאסור בו לסודאנים להפגין מול שגרירות האמירויות, שאותה הם מאשימים במימון של דיכוי עמם. מירון רפופורט הביא השבוע עדות מחבר פרלמנט איטלקי שהותקף בעת שגורש מישראל; וח"כ עופר כסיף הזהיר מפני אופוזיציה ישראלית שמגלה את סכנת הפשיזם רק כשהוא מאיים עליה.

הקו שמחבר בין הטקסטים – שלי ושל עמיתיי – מצייר תמונה ברורה: שליטה במרחב אינה מנותקת מניסיון לשליטה בתודעה. וגם כשניסיונות ההשתקה גוברים, האמת עדיין מוצאת את דרכה החוצה.

הריגתו של מנהיג "הכוחות העממיים" מייצגת באופן ברור את התפרקות האסטרטגיה הישראלית להמשיך לשלוט ברצועה באמצעות כנופיות של עבריינים מורשעים, אנשי דאעש לשעבר ומשתפי פעולה אופורטוניסטים. בלי אידיאולוגיה, מה שמניע את הכנופיות האלה הוא רק מאבק על כוח ומשאבים.

לכתבה: https://www.mekomit.co.il/ps/160039

---
לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

מיכל דויטש ואנדריי X אימצו שיטות מחאה שונות. דויטש פעלה בקבוצה מאורגנת שניסתה לדחוף למרי אזרחי, אנדריי פרסם סרטונים ויראליים על האלימות בגדה. למרות ההבדלים, הם אומרים ללי מרדכי ויונתן אשבן-לדרמן, שניהם מסכימים שהמחאה בישראל נכשלה כי נכנעה לשגרה

https://www.mekomit.co.il/ps/160044

---

לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

מהחלפת שמות של בתי ספר עד ספרי לימוד חדשים, המשטר החדש בדמשק מנסה למחוק את זכר המשטר הקודם. אפילו גיבורי מלחמת אוקטובר 73' הוחלפו בגיבורי המהפכה נגד אסד.
מיקי לוזון על המאבק של זהותה של סוריה
https://www.mekomit.co.il/ps/160092

---

לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

גדלתי במרחק 10 דקות נסיעה מחוף בונדי; אירוע הירי הקטלני ניפץ את האידיליה של ילדותי. אבל עוד לפני שיבש דמם של הקורבנות, המתקפה הקטלנית ביותר שבוצעה נגד הקהילה היהודית באוסטרליה כבר משמשת להצדקת דיכוי של סולידריות עם הפלסטינים ונקמה במוסלמים.

לכתבה: https://www.mekomit.co.il/ps/160112
---
לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

אחרי שצעירים יהודים תקפו אשה ערבייה ביפו, המשטרה רדפה אחרי מפגינים שמחו על התקיפה במקום לעצור את התוקפים. מחאה ציבורית יהודית-ערבית בהנהגת נשים פלסטיניות שינתה את התמונה.

בכר זועבי עם שלושה פעילים שמסבירים איך זה קרה - https://www.mekomit.co.il/ps/160162

---
לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

מסמך ההנחיות שהפיצה אוניברסיטת תל אביב להגבלת הפעילות הפוליטית בקמפוס עולה בקנה אחד עם הגישה הדכאנית של שר החינוך. בכך, כותבים ענת מטר ורפי גרינברג, היא ממשיכה תהליך רב שנים שהפך את הקמפוסים ממקום פתוח למפעל ל"מצוינות"

https://www.mekomit.co.il/ps/160196

----
לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

לשיטתו של שר החינוך, הוראת התנ"ך נועדה להעצים את הזהות היהודית כדי לגדל חיילים טובים. אלא שהזהות היהודית כבר מועצמת עד כדי דחיקת הערכים הדמוקרטיים, והתלמידים עצמם מעדיפים משמעות על פני אינדוקטרינציה לאומנית.
הטור המלא של גיל גרטל: https://www.mekomit.co.il/ps/160195

---

לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם -
https://news.1rj.ru/str/local_call

אירועי יפו חריגים, אך גם מוכיחים שהפתרון אפשרי

בכר זועבי בניוזלטר השבועי >>

בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, הכתיבה חדלה להיות מרחב לדיווח או לפרשנות בלבד; היא הפכה לעדות. מלחמה שהחריבה את עזה והביאה למותם של עשרות אלפים מבני עמי, בהם רבבות ילדים; ההלם והטראומה שלאחר 7 באוקטובר והשלכותיהם בתוך החברה הישראלית; התעצמות הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית; המשך הדיכוי בגדה המערבית; וגזענות שהולכת ומקבלת לגיטימציה פוליטית וציבורית – כל אלה מייצרים מציאות שקשה מאוד לכתוב עליה בתקווה.
על רקע זה, מהדהדות מילותיו של המשורר הסורי ניזאר קבאני, שכתב לאחר תבוסת 1967:
يا وطني الحزين / حولتني بلحظةٍ / من شاعرٍ يكتب الحب والحنين / لشاعرٍ يكتب بالسكين
("הוֹ אַרְצִי הָעֲצוּבָה / הָפַכְתְּ אוֹתִי בְּרֶגַע / מִמְּשׁוֹרֵר הַכּוֹתֵב אַהֲבָה וְגַעְגּוּעִים / לִמְשׁוֹרֵר הַכּוֹתֵב בְּסַכִּין", תרגום שלי).
גם בתוך מרחב כה קודר, מה שאירע השבוע ביפו בלט בחריגותו. תקיפה גזענית של אישה פלסטינית בהיריון יכולה היתה להצטרף לשורת האירועים שמסתיימים בהכחשה, בטיוח ובהפניית האש כלפי הקורבנות והמפגינים. אלא שהפעם, התמונה השתנתה. התארגנות אזרחית מהירה, ממוקדת ומודעת שבראשה עמדו בעיקר נשים פלסטיניות, ובשיתוף פעולה עם תושבים ופעילים יהודים בעיר, הצליחה לשבש את דפוס הפעולה של המשטרה והממסד.
המאבק לא נותר בגדר זעם ספונטני. הוא התגבש, התנסח, עם הנהגה ברורה ונוכחות תקשורתית אפקטיבית. התוצאה לא היתה מהפכנית, אך בהחלט יוצאת דופן; המוחים שוחררו, החשודים נעצרו, והנרטיב הציבורי עבר שינוי. זהו הישג נקודתי, אולי זמני, אך כזה שממחיש כי פעולה אזרחית מאורגנת מסוגלת, בנסיבות מסוימות, ליצור סדק גם במערכת חזקה ועוינת.
אין מקום לאשליות. מה שהצליח ביפו אינו בהכרח ניתן לשכפול בנצרת, באום אל-פחם או ביישובים אחרים, שבהם חיי פלסטינים מתנהלים הרחק מעין התקשורת וממרכזי הכוח. ובכל זאת, עבור ציבור המצוי בתחושת טביעה מתמשכת מול אלימות, מצוקה כלכלית והיעדר אופק פוליטי, גם הישג חלקי הוא נקודת אחיזה.
מי שמכיר אותי יודע שאני מחזיק בתודעה לאומית פלסטינית ברורה ולא מתנצלת. בעיני לא מעטים, עמדה זו נתפסת כסותרת את האמונה בשותפות פוליטית עם יהודים: כיצד ניתן להיות לאומי ובו בזמן לראות בשותפות כזו כלי לשינוי. סתירה זו אינה מובנת לרבים בעולם הערבי, ולעיתים גם לא לפלסטינים מחוץ לישראל. אך עבורנו, הפלסטינים אזרחי המדינה, אין מדובר בפרדוקס אלא במציאות מורכבת שנכפית עלינו מדי יום.
אנחנו יודעים שישראל קמה על חורבות העם שלנו, על גירוש והרס שהיו לאסון ההיסטורי המכונן שלנו. הזיכרון הזה אינו ניתן למחיקה. בו בזמן, זו מציאות קיימת שבתוכה אנו חיים, שבה יהודים הם חלק בלתי נפרד מהמרחב שלנו – כשכנים, עמיתים וחברים ולעיתים גם כשותפים למאבק. החזון שאנו מחזיקים בו אינו כולל פתרונות אלימים או מחיקה הדדית, אלא ניסיון לשנות מציאות נתונה באמצעות שותפות עם מי שמכירים בעוול ההיסטורי ומבינים שמחירו של כל פתרון, מורכב וכואב ככל שיהיה, נמוך לאין שיעור ממחירן של מלחמות.

---
לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

שופט בית המשפט העליון לשעבר יצחק זמיר מתגאה בכך שבג"ץ ביסס את עקרון "הביאס קורפוס", כלומר הבאת הנאשם לבית המשפט, כבר בימים הראשונים למדינה. אבל בשנתיים האחרונות, כותב אור בסוק, בג"ץ בחר שלא להחיל עיקרון זה על עצירים מעזה. דמוקרטיה זה לא
https://www.mekomit.co.il/ps/160301

---
לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

שנתיים למלחמה, מהנתונים הכלכליים של ישראל עולה סתירה: שקל חזק ושוק מניות רותח, מול גירעון גדל ועוני מתרחב. בראיון לעמוס בריזון החוקר שיר חבר מנסה ליישב את הסתירה וטוען: הג'נוסייד בעזה מכרסם בכלכלה הישראלית

https://www.mekomit.co.il/ps/160339

---
לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

לאחר חורבן בית שני, היהדות הכריעה בעד ויתור על השאיפה לריבונות טריטוריאלית לטובת תרבות של הגבלת הכוח, ריסון ואחריות מוסרית.
כל אלה, כותב אברום בורג, נכחדו במלחמה שצמצמה את הזהות היהודית הישראלית למדד אחד בלבד: כוחי ועוצם ידי https://www.mekomit.co.il/ps/160376
---

לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

אחרי מה שקרה בשנתיים האחרונות, הציבור הערבי לא יכול להרשות לעצמו להישאר שחקן משני. הוא חייב להשפיע, והשפעה מושגת גם באמצעות מעורבות ונכונות לקחת חלק בקבלת החלטות.
שהירה שלבי על הציבור הערבי והבחירות הקרובות

https://www.mekomit.co.il/ps/160387

---
לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

עשרות האלפים שהגיעו לאירועי חג המולד החזירו לעיר תחושה של פריחה ותקווה. אך מאחורי האורות והשווקים ישנה עירייה מפורקת, פשיעה משתוללת ושאלות קשות על אחריות המדינה לקריסת "בירת הציבור הערבי".
כתבתו של בכר זועבי: https://www.mekomit.co.il/ps/160423
---
לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

כמו בישראל, תאגיד השידור הציבור בגאורגייה נמצא על הכוונת של השלטון שמנסה להעלים את המחאות נגדו. "כשחברת החדשות הגדולה נמחקת, חופש העיתונות בסכנה", אומרים עיתונאים בטביליסי.

רועי כהן על המשותף בין גיאורגייה לישראל

https://www.mekomit.co.il/ps/160431

---

לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

הישראליות חיבקה את בכרי כל עוד נתפס כשחקן שהוא ערבי, אבל הקיאה אותו ברגע שראתה בו ערבי שהוא שחקן. ועדיין, הפלסטיני שגילם יהודי במחנה ריכוז נותר הומניסט עד יומו האחרון.
עו"ד מיכאל ספרד על הלקוח והחבר מוחמד בכרי, שהלך אתמול לעולמו: https://www.mekomit.co.il/ps/160480
---

לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

שוק כריסמס השנה בכפר בירעם לא היה רק חגיגה דתית. הוא היה חלק ממאמץ בן 77 שנה לשמור בחיים קהילה של כפר, אפילו שבתיו נהרסו ב-1948. למרות כל ניסיונות הסיכול של הרשויות, כותבת סמאח ותד, המאמץ הזה הצליח

https://www.mekomit.co.il/ps/160501
----
לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

דוח חדש קובע כי המנבא החזק ביותר להצלחה תעסוקתית הוא רמת השליטה במיומנויות ליבה, המושפעת מרמת ההשכלה וההכנסה של ההורים. במקום לפעול לצמצום הפערים, ישראל משקיעה בגיל הרך הרבה פחות מהממוצע הבינלאומי https://www.mekomit.co.il/ps/160472

---
לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

בין הרס הכלכלה לחורבן היהדות

מירון רפופורט בניוזלטר השבועי >>

לכאורה אין קשר של ממש בין הראיון שערך עמוס בריזון עם שיר חבר על מצב הכלכלה הישראלית שנתיים אחרי תחילת מלחמת עזה, ובין המאמר של אברום בורג על הציביליזציה היהודית אחרי המלחמה. חבר ציטט נתונים ומספרים, בורג ציטט מקורות יהודיים, מהתנ"ך עד הרב קוק. ובכל זאת, שניהם מצביעים על מהלך דומה – גם אם התהליך לא ניכר לעין, הג'נוסייד שישראל חוללה בעזה מפורר את ישראל ואת היהדות מבפנים.
חבר, החוקר את הכלכלה הישראלית, ניסה ליישב בראיון את הסתירות הנראות לעין בכלכלה הישראלית. מצד אחד, שנתיים אחרי תחילת המלחמה הבורסה פורחת והשקל חזק, ומגזר ההייטק ממשיך לנפק אקזיטים מסחררים במיליארדי דולרים. ומצד שני, עלייה דרמטית בגירעון, דירוג אשראי בינלאומי שנשאר נמוך, עשרות אלפי עסקים שנסגרו וקו עוני מתרחב.
חבר לא מתרגש מהנתונים החיוביים בבורסה. את העלייה בשוק המניות הוא מסביר באמצעות התשלומים הנדיבים שהמדינה שילמה למאות אלפי הישראלים ששירתו במילואים במלחמה בעזה, תשלומים שהגיעו עד ל-29 אלף שקל לחודש, כפול מהשכר הממוצע במשק ופי ארבעה משכר המינימום. למילואימניקים, טוען חבר, לא היה איפה לבזבז את הסכומים האלה כי הם שירתו את הג'נוסייד בעזה, ולכן הם השקיעו אותם, באופן ישיר או עקיף, במניות.
תשלומי העתק למילואימניקים, לדבריו, הם ביטוי לכך שכל המשאבים של הכלכלה הישראלית הופנו ועדיין מופנים למלחמה. אבל מאמצים אלה אינם יכולים לכסות על כך שלמעשה, הכלכלה הישראלית מצויה בתהליך התפוררות. החרם הבינלאומי, הרשמי והלא רשמי, מתחיל להשפיע ואנשי עסקים ישראלים מאבדים את שותפיהם בחו"ל.
הכלכלה הישראלית, אומר חבר, היא "כלכלה זומבית, מפני שהיא נעה קדימה אבל לא מודעת למשבר הפנימי שלה ולנפילתה הקרובה".
בורג מסמן את המשבר ואת הנפילה בתוך העולם היהודי. לאחר חורבן בית שני, הוא כותב, העם היהודי עשה בחירה מושכלת. "במקום מקדש ריכוזי, פוזרו בתי כנסת בכל מקום. את הפולחן והקורבנות החליפה התפילה, ובמקום המולדת הטריטוריאלית נולדה זהות שנופיה הם הטקסט, הלימוד, החוק והפרשנות... היהודים הבינו שכוח לא מתאים להם, לא מגן על קיומם אלא מסכן אותם, ולכן ויתרו עליו".
אפילו הרב קוק, הנחשב לאבי הציונות הדתית של ימינו, הודה בכך שמדובר בבחירה מודעת. "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות", מצטט בורג את קוק.
מלחמת עזה, טוען בורג, "מסמנת שבירה מוחלטת של התובנה הזו", בכך שבמהלכה הישראלים חדלו לחלוטין להביא בחשבון את מגבלות הכוח ושכנעו את עצמם להסתמך על הכוח, ועל הכוח לבדו. "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ", נכתב במקורות, אבל היהדות הישראלית של היום מאמינה רק ב"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי". כך התאפשר ההרג ההמוני בעזה, והנזק האגבי נטול הגבולות.
"בסופו של דבר התרחש כאן מעבר שקט והרסני מן היהדות כייעוד מוסרי לכל באי עולם אל היהדות הקוטלת בגאווה את כל סובביה", כותב בורג. "את החורבן הזה לא רואים מייד, אף שהוא מסוכן מכל תבוסה צבאית. הוא מתרחש ממש כאן ועכשיו, כמו תמיד בעת שציביליזציה מפסיקה לשאול מי היא וידיה רק מלאות דמים".
---

לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

פִּתחו את השערים, לא שערי שמיים ולא בטיח׳, שערים על האדמה, תנו לנו לחצות את הקו הצהוב ולהגיע לאחינו הנמקים בקור וברעב בעזה, נחלוק עימם את פת לחמנו.

תאופיק דעאדלה עם תחינה אל אדוני הארץ ואלוהי ישראל
https://www.mekomit.co.il/ps/160603

---
לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call

למאבק בפשיזם יש מחיר, ומי שלא מוכנים לשלם אותו יגלו עד מהרה שמדובר בחיה שלא יודעת שובע, ושהחלופה הרבה יותר גרועה. אולי כדאי להם ללמוד משהו מתראנה עלידוסתי, ששילמה מחיר כבד על התנגדות לשלטון.

לכתבה: https://www.mekomit.co.il/ps/160636
---
לעדכונים משיחה מקומית בטלגרם - https://news.1rj.ru/str/local_call